אנאיצ'י מיאגי סנסיי
9 בפברואר, 1931 - 28 באפריל, 2009
“במשך השנים זכיתי להתאמן עם אנ׳איצ׳י מיאגי סנסיי, באימונים אישיים באוקינאווה ולגלות את הידע הנירחב והעמוק שהיה חבוי בו.”
– אילן אופנהיימר סנסיי
אנאיצ’י מיאגי סנסיי נולד בנהה אשר באוקינאווה ב- 9 לפברואר,1931 הוא איבד את הוריו במלחמת העולם השניה ובגיל 14 נשאר לפרנס את שני אחיו הקטנים. למחייתו עבד בבסיס הצבאי האמריקאי קדנה.
אנאיצ’י ואחיו גרו במרחק הליכה של חמש דקות מביתו של צ’וג’ון מיאגי סנסיי. על צ’וג’ון מיאגי סנסיי, שמע אנאיצ’י מחבר שעבד בבסיס והתחיל להתעניין בקארטה. יחד עם שלושה מחבריו הוא הלך לצ’וג’ון וביקש רשות ללמוד ממנו.
לאחר שקיבל את רשותו, ב- 1 לפברואר 1948 בגיל 17 החל אנאיצ’י להתאמן אצל צ’וג’ון מיאגי סנסיי לאחר מלחמת העולם השניה הפכו החיים באוקינאווה למאבק הישרדות קשה. היה קשה מאוד להשיג אוכל ואנשים עבדו שעות נוספות רבות כדי להבטיח שיהיה להם במה להאכיל את משפחותיהם. בתקופה זו, תלמידיו הבוגרים של צ’וג’ון מיאגי סנסיי וביניהם מאיטוקו יאגי, אאיצ’י מיאזאטו וגנקאי נקאימה, לא הלכו לביתו של צ’וג’ון סנסאי כדי להתאמן אלא הגיעו מדי פעם כדי לבקר.
אנאיצ’י וחבריו היו האנשים היחידים שהתאמנו בדוג’ו בתקופה זו. אבל התנאים הקשים השפיעו גם על חבריו ולאחר שנה פרשו שלושתם.
אנאיצ’י נשאר לבדו בדוג’ו מתאמן במאמץ רב בזמן שצ’וג’ון סנסיי צופה בו. צ’וג’ון מיאגי סנסיי המשיך ללמד קארטה באקדמיה לשוטרים שם היו כמה מתלמידיו הבוגרים כגון אאיצ’י מיאזאטו אשר חילקו את זמנם בין ג’ודו לקארטה. אך את אנאיצ’י מיאגי המשיך צ’וג’ון מיאגי סנסיי ללמד באופן פרטי בביתו מדי יום. לא פעם היה צ’וג’ון סנסיי מגחך ואומר לאנאיצ’י שללמדו באופן פרטי דורש הרבה יותר אנרגיה מאשר ללמד כיתת אקדמיה שלמה. זאת כיוון שבניגוד לכיתה, כאשר הוא לימד את אנאיצ’י מטרתו הייתה לוודא שהוא יבין את הטכניקה הנכונה וישפר את ביצועיו ואת עומק הבנתו בכל שיעור.
צ’וג’ון מיאגי סנסיי, קאנריו היגאונה סנסיי, הקדיש את חייו למחקר, תרגול ולמידה של “נהה-טה” והפקיד בידי תלמידו האהוב ביותר צ’וג’ון מיאגי את התפקיד לשמר ולהעביר את האמנות הזאת. כשהבין צ’וג’ון מיאגי סנסיי שמתקרב הוא לימיו האחרונים, הבין גם את האחריות המוטלת עליו ולכן היה נחוש בדעתו לפעול בהתאם לרצונו של מורו ולהעביר את הידע למישהו בו בטח שימשיך את המסורת.
במשך השנתיים הבאות הגיע אנאיצ’י לביתו של צ’וג’ון סנסיי מדי יום להדרכה פרטית ואימונים טכניים קשים ומורכבים. בנוסף לאימונים צ’וג’ון סנסיי נתן לו מטלות שונות, למשל להזיז אבנים גדולות וכבדות מקצה אחד של החצר לשני וכאשר סיים, התבקש אנאיצ’י להזיזם חזרה למיקומם הקודם. פעמים רבות במשך פגישותיהם צ’וג’ון סנסיי ביצע את הקאטה יחד עם אנאיצ’י כדי שיעקוב אחר כל תנועה ויבין את האופן בו היא צריכה להתבצע. קריאת הקיאיי אשר צ’וג’ון סנסיי ביצע בלהט דרבנה את אנאיצ’י להשתדל לעשות כמיטב יכולתו.
בנוסף אנאיצ’י למד את ה-“בונקאי” של כל קאטה. לא רק את הבסיסי המסורתי אלא גם את הואריאציות השונות. בנוסף היה עליו לחקור את התנועות כדי לגלות “בונקאי” נסתרים בעצמו. עם רדת החשיכה צ’וג’ון סנסיי הזמין את אנאיצ’י לביתו והמשיך ללמדו בעזרת שיחות והסברים במקום פעילות פיזית. צ’וג’ון סנסיי דיבר ארוכות אל תוך הלילה – על טכניקות, תנועות של קאטה ומשמעותה ובנוסף, שיתף את אנאיצ’י במחשבותיו על פילוסופיה, נושאים חברתיים, ומה לדעתו יביא העתיד. הוא שיתף את אנאיצ’י מיאגי סנסיי בפילוסופיה הקשורה ב- שמיים וארץ, יין ויאנג , יחסים בין האדם והטבע וכן בנושאי רפואה ומדע.
לילה אחד הוא גילה לאנאיצ’י: “לא לימדתי את Jiru, (כינויו של שינזאטו סנסיי, תלמידו הבכיר של צ’וג’ון מיאגי שנהרג במהלך מלחמת העולם השניה) בכזה פירוט”. לך העברתי את מהות (“גוקיו”) הגוג’ו ריו. עליך להתאמן קשה ולהעריך את האוצר שנתתי לך.” פריצת מלחמת קוריאה גרמה לפעילות רבה בבסיסים האמריקאיים באוקינאווה ועומס העבודה של אנאיצ’י גבר כל כך עד שלא היה ביכולתו להתאמן בערבים. קרה שנעדר שלושה ימים רצופים וצ’וג’ון סנסיי דאג מאוד מכיוון שלא היה זה אופייני לאנאיצ’י להפסיד אימונים ובמיוחד ללא הסבר.
בבוקר לאחר היום השלישי להיעדרו , התעורר אנאיצ’י ומצא את מורו עומד ליד מיטתו ובוהה בו. תחילה נחרד אך מיד הבין את הדאגה שגרם למורו ומיהר להתנצל על כך שלא יידע אותו על מצבו והבטיח לצ’וג’ון סנסיי שבזה הערב הוא יחזור להתאמן. צ’וג’ון סנסיי הרגיש הקלה על כך שתלמידו ימשיך באימוניו ובחיוך העביר מבטו על חדרו ואמר “נקה את החדר”.
ב- 1952 החל צ’וג’ון מיאגי להכניס תלמידים נוספים לדוג’ו וביניהם יונו ארגאקי, סאבורו היגא, סוסאבורו אניה ואחיו הקטן של אנאיצ’י, מיטסושידה אשר היה התלמיד הצעיר ביותר בגיל 12. כעת על אנאיצ’י הייתה האחריות ללמד את החדשים והוא מילא את תפקידו בשקידה בזמן שצ’וג’ון סנסיי התבונן ומדי פעם תיקן אותם. ב- 7 לאוקטובר 1953 היה אנאיצ’י האחרון לעזוב את הדוג’ו לאחר שנפרד מצ’וג’ון סנסיי ואישתו. למחרת בבוקר, עמיתו של אנאיצ’י אמר לו לבוא ובישר לו שהוא שמע עכשיו ברדיו שצ’וג’ון מיאגי סנסיי נפטר. אנאיצ’י ההמום רץ ישר אל ביתו של מורו ושם התאמתו החדשות הרעות. בחוץ כבר נאסף קהל של משפחה, חברים, שכנים, תלמידים ובוגרים ומורים משיטות אחרות, כולם מחכים לתורם לחלוק כבוד אחרון לצ’וג’ון מיאגי סנסיי. בגיל 22 בא אנאיצ’י מיאגי אל בית מורו כדי להפרד מהאיש הגדול ביותר שידע אי פעם.
לאחר שעברו כמה שבועות עלתה השאלה מי יירש את הדוג’ו. תלמידיו של צ’וג’ון מיאגי סנסיי נאספו בביתו של גנקאי נאקאימה. ביניהם: סאיקו קינה, מאיטוקו יאגי, ג’וטסואה יוגי, אאיצ’י מיאזאטו וקושין איהא. נאקאימה הציע שמנהיגות הדוג’ו תעבור לידי התלמיד הבוגר ביותר אשר היה סאיקו היגא. אאיצ’י טען שבזמן אימוניו באקדמיית השוטרים, צ’וג’ון סנסיי קרא לו מחליפו ולכן הוא צריך לקחת לידיו את התפקיד. הפגישה הסתיימה ללא מציאת פתרון. לאחר זמן מה, אלמנתו של צ’וג’ון ביקרה את תלמידיו הבוגרים ושיכנעה אותם שמיאזאטו הוא המתאים לתפקיד ניהול הדוג’ו ולאחר תקופת האבל השיעורים התחדשו. אאיצ’י מיאזאטו נהיה למנהל, קושין איהא היה אחראי על הנהלת החשבונות ואנאיצ’י מיאגי היה המדריך הראשי. חריצותו, התמדתו ונאמנותו אשר הוכתבו לו עוד על ידי צ’וג’ון סנסיי, גרמו לכך שהדוג’ו שגשג והתפתח.
