צ'וג'ון מיאגי סנסיי
25 באפריל, 1888 - אוקטובר 8, 1953
“ככל שעוברות השנים, מתגלים בפניי העומק והגאונות שהיו בצו׳ג׳ון מיאגי סנסיי.
זאת, דרך הקאטות אותן יצר ואשר נצרבו והפכו לחוט השזור במהותה של גוג׳ו ריו קראטה.”
– אילן אופנהיימר סנסיי
צ’וג’ון מיאגי סנסיי נולד בעיר נהה, ב- 25 לאפריל, 1888, בירת אוקינאווה. משפחתו השתייכה למעמד הגבוה והייתה אחת מהמשפחות העשירות בעיר. משפחת מיאגי עסקה ביבוא של תרופות מסין שאותן מכרה גם לממשלה וגם לקונים פרטיים. צ’וג’ון מיאגי נבחר כיורש אשר ינהיג את המשפחה לאחר שראש המשפחה נפטר.
בגיל 11 נלקח צ’וג’ון מיאגי ע”י אימו למאסטר בקראטה שנקרא אראגקי ריוקו סנסיי. האם הייתה משוכנעת שעל מנת לתפקד כראש המשפחה צריך צ’וג’ון מיאגי להיות חזק נפשית ופיזית.
בדוג’ו של מורהו, עסק צ’וג’ון בעיקר בתרגילי חיזוק בעזרת “מקיווארה”, “צ’י-אישי” ו” ניגירי-גאמה” בכדי לחשל את גופו.
בגיל 14 הוצג צ’וג’ון על ידי מורו בפני קנריו היגאונה סנסיי. בכדי להפוך ולהיות תלמידו של היגאונה סנסיי היה על צ’וג’ון לבצע מטלות רבות בביתו כגון ניקוי הבית, טיפול בגן, כריתת עצים וסחיבת דליי מים. את כולן ביצע בהתלהבות בעוד קנריו היגאונה סנסיי צופה בו ובוחן את אישיותו והתנהגותו.
רק לאחר ששוכנע שצ’וג’ון רציני בנוגע לקראטה, התקבל צ’וג’ון כתלמידו והיגאונה סנסיי החל ללמדו את אומנות הלחימה – “נהה-טה”.
למרות האימונים הקשים, והמשברים שעבר צ’וג’ון מיאגי, נותרה בו המסירות והדבקות לקראטה. כאשר הגיע צ’וג’ון לגיל התיכון, אימוניו התפרשו אל מעבר לדוג’ו. הוא היה רץ הלוך וחזור מבית הספר בכל יום, מרים אבנים ששקלו יותר ממאה קילו בחוף הים, וקושר בולי עץ לרגליו על מנת לבצע תרגילי התנגדות.
בנוסף לאימוניו הפרטיים בשעות אחר הצהרים, בכל ערב היה צ’וג’ון הולך לדוג’ו של היגאונה סנסיי. האימונים עם היגאונה סנסיי היו כה קשים עד שמספר פעמים התעלף צ’וג’ון במהלכם. אך למרות האימונים המפרכים, מצא שהוא מחויב יותר מאי פעם לאומנות הקראטה.
צ’וג’ון מיאגי היה אדם חזק ובעל רצון ברזל ומלבד הצלחתו באימונים הצטיין אף בלימודיו.
היגאונה סנסיי היה משוכנע שצ’וג’ון מיאגי הוא האיש שאליו יוכל להעביר את אומנותו. יחד הם הקדישו את חייהם ללימוד, אימון ושיפור של אומנות הלחימה “נהה-טה”.
לאחר כמעט 13 שנה של אימונים משותפים, נפטר היגאונה סנסיי. באותה שנה עזב צ’וג’ון מיאגי סנסיי את יפן ועבר לסין על מנת למצוא את המקום שבו המאסטר ריו-ריוקו אימן את קאנריו היגאונה סנסיי בצעירותו. הוא מצא אדם זקן, תלמיד לשעבר, שסיפר לו שבמהלך המלחמה רוב אומני הלחימה נסעו לסינגפור או מלזיה בכדי להימלט מרדיפה. גם המורים שחזרו לאחר המלחמה נותרו במחתרת.
לאחר מותו של היגאונה סנסיי וחזרתו מסין, פנה צ’וג’ון מיאגי סנסיי לטבע כדי לקבל השראה. הוא התאמן בטבע תחת תנאים קשים ומחמירים. לפעמים התאמן בקאטה “סאנצ’ין” בים, מתחת למים, על ראש הר או בשלג במשך שלשה ימים. פעמים אחרות הוא התאמן בצעקת ה”קיאיי” בחוף הים ובמיקוד תנועות עיניו באופק מבלי למצמץ.
כל מצב בחיי היום יום או בסביבותיו הפכו לאימון. הוא התאמן כיצד להיות על המשמר גם בפעילויות יומיומיות. הוא התאמן בדרכים שונות לשיפור חמשת חושיו, וכן בשיפור היכולת לחוש בגופו את אויבו מתקרב מאחור, “לחוש דרך העור”.
צ’וג’ון מיאגי סנסיי הקדיש את כל שעות היממה לאומנות הקראטה. לימודיו כללו את קאטה “רוקישו” שממנה פיתח את קאטת היד הפתוחה המקורית “טנשו”. לאחר מכן הוא פיתח שתי קאטות נוספות: “גקסאי דאי איצ’י” ו- “גקסאי דאי ני”.
ב-1921, בטקס מיוחד, חזה הנסיך הירואיטו בהדגמה של צ’וג’ון מיאגי סנסאי ב”נהה-טה”, והתרשם מאוד.
מאוחר יותר, ב 1925, הדגים צ’וג’ון מיאגי סנסיי את “נהה-טה” לפני נסיך נוסף. באותה תקופה חזה צ’וג’ון מיאגי סנסיי את התפתחות הקראטה ביפן ובעולם ולכן, על מנת לשמר את הקראטה כאוצר תרבותי למען הדורות הבאים, הוא ייסד בשנת 1926 מועדון קראטה יחד עם שלושה מורים נוספים: הנאצ’ירו צ’ומו סנסיי, מוטובו צ’ויו סנסיי ומבוני קנ-ווה סנסיי. המועדון נקרא מועדון לחקר הקראטה והוא מוקם בוואסאקה צ’ו, נהה שי. המורים לימדו במועדון לסירוגין.
לאחר האימונים הראשונים התלמידים התאמנו בקאטה סאנצ’ין שוב ושוב על מנת לפתח את הצד הפיזי כמו גם את הצד הרוחני, וזאת כדי לשלוט באומנות הקראטה. צ’וג’ון סנסיי היה משוחח פעמים רבות עם תלמידיו על הרוח והמהות של אומנויות הלחימה בכדי לפתח בהם את הצד הערכי .
בשנת 1927 ביקר בפעם הראשונה באוקינאווה, קאנו ג’יגורו סנסיי, מייסד אומנות הג’ודו. בטקס שנערך לכבודו, הדגים צ’וג’ון סנסייי קאטה מאומנות הקראטה. קאנו סנסיי התרשם מאוד מהטכניקות המתקדמות ומהתחכום שבקראטה, בנוסף התרשם מאוד מאישיותו של צ’וג’ון מיאגי סנסיי.
בעקבות השפעתו של קאנו ג’יגורו סנסיי, ניתנה לצ’וג’ון מיאגי סנסיי האפשרות להופיע בטורניר ה”בודו” המוביל ביפן, שמומן על ידי הממשלה. לאחר הטורניר החליט צ’וג’ון מיאגי סנסיי שהכרחי למצוא שם, לסגנון הלחימה, על מנת לקדם אותה וליצור שיתוף פעולה עם בתי ספר לאומנויות הלחימה ביפן. הוא נתן את השם “גוג’ו-ריו” לאומנותו, שמשמעותו “קשה – רך”. הוא היה המאסטר הראשון שנתן שם לאומנותו ובשנת 1933 “גוג’ו ריו” נרשם רשמית ב- בוטוקו-קאי (ארגון אומניות הלחימה היפני).
